מכירים את כל הבדיחות שמגיעות בסוף החופש על סיום טבלת הייאוש של החופש הגדול?
או לחילופין על תחילת שנת הלימודים עם המילים הכל כך פופולריות "מעברים", "הסתגלות"?
אני מנסה לחזור לזמן שאני הייתי ילדה... הכל היה אחרת, כמעט.
גם לי היה תיק חדש מאובזר ושווה, גם לי היה קוקו מתוח וחגיגי וחולצה בפנים, גם אותי צילמו עם התיק על המדרגות של הכניסה לבית וגם אני התרגשתי ואולי קצת חששתי... כל שנה מחדש- מהגננת החדשה, מהכניסה לכיתה א', מהחלפת המחנכת בכיתה ג' ומכיתה ו' (וואו, להיות הכי גדולה בביה"ס...), ואז לתיכון- שוב להיות הכי קטנה- במוסד כל כך גדול ומשומן... איזה חברות אפגוש, איך אסתדר?
כשאני נוסעת בזמן לשנים האלו, אני מרגישה את העצמאות שהייתה לי- ההתרגשות הגדולה וכאבי הבטן, מול התפקיד החשוב הזה של להיות תלמידה, עם כל האחריות לכך.
כן, האחריות הייתה עליי. רק עליי. ההורים שלי עזרו לי בכל מה שביקשתי והיו לצידי, אבל הלימודים היו שלי. הכנת המערכת, הכנת שיעורי הבית, למידה למבחנים... הציונים גם היו שלי... גם הציון ההוא ב"טבע" (מדעים של היום...), היה שלי. מאוד שלי ולא היה לי את מי להאשים.
אני מסתכלת על הדור שלנו היום. מסתכלת על התלמידים ועל ההורים. כולם נרגשים לקראת תחילת השנה (יש כאלו שמודים לספטמבר שטרח להגיע כבר...), אבל לא כמו פעם.
אנחנו ההורים, יושבים על כסא וירטואלי בכיתה, בהסעה- יחד עם ילדינו התלמידים ונמצאים בהיכון בכל זמן נתון, כדי לחוות עם הילדים שלנו, כדי להגן עליהם, כדי להיות שם מיד כשיצטרכו וחלילה שלא יתמודדו עם קושי או כאב (חברתי, לימודי...).
מה שאנחנו שוכחים בכל זה, שהילד שלנו הגיע לגיל, והוא יכול ורוצה להיות גדול. יכול ורוצה ללמוד דברים חדשים מתוך סקרנות גדולה ולפגוש חברים חדשים. וכן, אולי הוא קצת חושש ומפחד, ויתכן שהוא יחווה גם קשיים בדרך - זה רק יחזק אותו בהתמודדות שלו בעתיד. אנחנו שוכחים שהילד בדיוק מוכן למשימה של להיות תלמיד מן המניין.
ואם כך, מה תפקידנו? לראות אותו כגדול, כיכול, כרוצה ללמוד. הלוואי ונצליח לצאת מהזום אין שנכנסנו אליו- ולחכות לו, עם החוויות, עם החיבוק והנשיקה ועם ההתרגשות האותנטית של היותו תלמיד.
מאחלת לכולנו, שנה של עצמאות!