"הם מטריפים אותי" אומרת תמי (שם בדוי), כשהיא מתיישבת על הספה.
"אני כל כך מנסה וכל כך משתדלת. כל יום אני מחליטה שהיום יהיה אחרת ואז בשנייה אחת הכל מתהפך- כל האווירה משתנה. כל מה שתכננתי- להיות רגועה, סבלנית, מכילה, לשחק איתם, להיות איתם, הכל נגנז.... כל יום מחדש" היא מספרת בקול רועד.
"מי שבעיקר הורס לי זה נועם. אף פעם אני לא יודעת מה יקרה כשהוא יחזור הביתה. לרוב, תוך שניות כל האווירה משתנה – הוא כועס, מעיף דברים, מציק בלי סוף לאח הקטן ממנו בשנה וחצי, אני לא יודעת מה לעשות ומרגישה נורא".
"מתוך כל החלומות שהיו לי על אימהות נותר לי חלום אחד- חלום בלהות. הפכתי להיות אמא שרוצה שהילדים יהיו במיטה, להיות לבד- רק לא להיות איתם. אני גמורה מזה, בשביל זה הפכתי לאמא?"
כשסיימה לספר לי מה היא מרגישה, שאלתי אותך איך אוכל לעזור לה. היא אמרה שהיא לא יודעת מה לעשות , אף פעם לא דמיינה שכך תרגיש והתחושות האלה "גומרות" אותה.
מלחמה ושלום. מה הריקוד שלך?
בינינו ובין הילדים שלנו יש ריקוד מיוחד. ריקוד של דינמיקה. מול כל ילד הריקוד הוא שונה. יש ילדים שהריקוד איתם הוא ריקוד של שלום, ויש ילדים שהריקוד איתם הוא ריקוד מלחמה- שבסופו אחד הצדדים מפסיד ונופל. ובדרך כלל מי נופל? אנחנו ההורים...
כשנועם חוזר הביתה והאווירה תוך רגע משתנה- את מתרסקת. זה הריקוד ביניכם.... האמהות שלך נכשלת יום אחרי יום ומי שמחזיק במושכות ומכתיב זה נועם.
הריקוד לא חייב להיות כזה, הרי צריך שניים בשביל טנגו, בדיוק כמו במלחמה.
כשאת לא תקחי חלק, ולא תתרסקי, הריקוד ישתנה.
לקראת סוף הייעוץ, שאלתי את תמי מה היא לוקחת איתה מהפגישה.
תמי הזדקפה ואמרה "אני מבינה שבידי הבחירה איזו אמא אני רוצה להיות, ואני יכולה להיות ה-אמא הזאת, בלי כל קשר להתנהגות שלו. אני לא תלויה בזה..."
אחרי יומיים, שלחה לי הודעה: "חשבתי שאתמול זה היה במקרה, שהיה טוב בבית, אבל היום אני מבינה שהידיעה שאני האמא שאני רוצה להיות, בלי קשר להתנהגות שלו- עוזרת לי לחזור להיות אמא מאמינה ובטוחה יותר ".