התלונות מביה"ס היו רבות- הפרעת קשב וריכוז, קשיי כתיבה ולמידה בולטים.
עידו (שם בדוי) בן 9, תלמיד בכיתה ד' הגיע אליי בתחילת החופש הגדול.
כבר במפגש הראשון, זה היה בולט- קשיי כתיבה, חוסר רצון להשקיע בלימודים ומלחמה אינסופית בין עידו ואמא שלו. סביב נושא הלימודים, סביב נושא האחריות וסביב נושא ההתנהגות- בבית הספר ובבית.
לאחר תהליך האבחון עם עידו, נפגשתי עם האם לשיחת סיכום אודות האבחון ותוצאותיו.
במהלך הפגישה, היא אמרה בכאב כל כך גדול שהיא יודעת שיש בו יכולות – יכולות ללמוד יותר טוב, לכתוב יותר טוב, להתנהג יותר יפה... אבל כל הזמן הוא רק מתפרץ, בכיתה לא כותב ועליה הוא מצפצף. בחוסר אונים אמרה שהיא כל הזמן מנסה לעזור לו, בלימודים, בכתיבה ובהתנהגות. אחרי כל התפרצות שלו בביה"ס, היא לוקחת אותו לשיחה, אחרי שהמורה מתקשר היא שוב מסבירה לו איך לשנות את ההתנהגות שלו, אבל שום דבר לא משתנה.
מיקדנו את מטרות הטיפול בשיפור תהליכי כתיבה ותפקוד בכיתה. אמרתי לה שכל האחריות להתקדמות ושיפור הכתיבה מוטלת על כתפיו. היא משוחררת מכל עול, האחריות היחידה שלה להביא אותו למפגשים שלנו.
וכך היה...
בתחילה הוא שיתף פעולה באופן מלא, נהנה מלימוד הכתיבה וחוקי הכתיבה. אבל דבר לא יישם בכיתה.
בהמשך, הוא כעס והתלונן כשניסיתי לתקן אותו, כשהזכרתי לו את הכללים שלמדנו. לא שינה דבר מדפוס כתיבתו, ופעם אחרי פעם לא הראה שיפור. המשכנו במפגשים כרגיל, למרות התסכול, חוסר ההתקדמות וחוסר ההצלחה.
ופתאום, בפגישה מספר 8 – בבת אחת, הראה שיפור משמעותי. כתב בכתב קריא, והקפיד על חוקי הכתיבה בדיוק כמו שלמדנו, כתב במהירות וכמעט בדיוק.
ואז הבנתי.
הבנתי שמתחת לכל ילד מתקשה יש את הילד הלומד, המצליח- שיכול בכל רגע נתון להחליט שהוא רוצה להשתפר ולהתקדם. הבנתי שמתחת לכל ילד מתקשה יש את הילד שיכול לשנות הרגלים, למרות שאלו כבר טבועים בו כמה שנים- וזו בחירה שלו.
אני לימדתי אותו. הוא למד. האחריות היא שלו וגם ההצלחה היא שלו.
מאחלת לי כמטפלת ויועצת, ולכם ההורים ואנשי המקצוע, לדעת שמתחת לכל ילד מתקשה, יש את הילד שיכול ורוצה- רק... צריך לעזור לו להוציא אל הפועל את מה שיש ולא להיות שבויים באין.