"הן לא מפסיקות לריב, אני לא מבינה את זה. רבות מי תסדר את החדר, כועסות כשאחת מהן מבלגנת, באות להתלונן כשאחת יושבת על המיטה של השנייה, רבות מי תהיה במחשב החדש, מי תאכל את משולש הפיצה האחרון, באיזה תכנית ייצפו...האווירה בבית לא טובה, זה מתיש ואני מרגישה כמו גננת- במקרה הטוב, במקרה הרע- שוטרת וסוהרת".
- תגידי, מה את עושה כשהן רבות?
"כל פעם משהו אחר, בהתחלה תמיד מנסה להתעלם אבל כשהצעקות בלתי נסבלות או כשהן מתחילות להרביץ אחת לשנייה אני מתערבת, עד אז אני רק בהיכון. כשאין מנוס, אני מתערבת- בדר"כ כשזה מגיע לקו האדום".
- ואז מה קורה?
"לרוב אני מצליחה לפשר ביניהן ולהפריד. אבל אני מותשת מזה ומתעצבנת שזו האווירה בבית- של ריבים וצעקות".
- ומה היה קורה אם לא היית מתערבת?
"אני לא מסוגלת. גם הצעקות מפריעות לי אבל גם האלימות ביניהן...".
- את מרגישה שהאלימות ביניהן מסוכנת? החלטתי לשאול בעדינות,
"אהמ... שאלה טובה".
- מה יקרה אם לא תתערבי?
חושבת ואומרת "אני מניחה שלא יהיה משהו דרמטי".
- עד היום כשהתערבת, הצלחת לפתור את המריבות?
"נקודתית כן. אבל אחרי כמה דק' מגיעה עוד מריבה. תמיד יש מריבה בקנה".
- יש לי הצעה בשבילך. הצעה שדורשת שינוי גישה. רוצה לשמוע?
הסברתי לה את הדינמיקה בינן לבינה, והבנו שכשהן רבות, הן על הבמה והיא הקהל. וכל עוד יש קהל, ההצגה חייבת להימשך.
- מוכנה למכור את הכרטיסים להצגה ולסגור את היכל התרבות שמציג את המריבות ביניהן? שאלתי בעדינות,
"אני מוכנה לנסות, אבל מה זה אומר "לא להיות קהל"? לא להתערב? לא להגיב?"
- כן. לא להתערב. מה לדעתך יהיה?
שתיקה.
"אני לא יודעת, אבל פתאום אני נזכרת שכשהן הולכות לישון כל ערב, הן הופכות להיות החברות הכי טובות- מצחקקות, מלחששות והרבה פעמים אני צועקת עליהן ועל הצחוקים והלחשושים האלה... פתאום אני שמה לב שאז הן חברות... מה שאומר שהן יכולות להיות חברות טובות- ואני יכולה לצאת מהתמונה".
זה ברור.
הילדים שלנו משתפים פעולה ביניהם, כדי להתבלט מולנו. לפעמים במריבות ולפעמים בחברויות.
צריך שניים לטנגו, גם במריבות וגם בצחוקים. את לא חייבת להיות בטנגו- הוא נועד רק לשניים, תני להן לרקוד לבד, צאי מהאולם וכבי את האור.