מכירים את זה שאנחנו שפוטים של ייסורי המצפון שלנו?
וכשזה נוגע לילדים שלנו... זה תופס מקום גדול- בלב, בבטן ובהתנהלות שלנו.
כך זה היה אצל שלי.
שלי הגיעה אליי עם רוני, הבת הצעירה שלה, בת חמש וחצי לאבחון בריפוי בעיסוק בשל פערים במוטוריקה עדינה וקשיים לימודיים. כחלק מתהליך האבחון, נשאלים ההורים שאלות על התפקוד היומיומי של הילד בבית, על שעות הפנאי ועל ההתנהגות.
שלי, סיפרה שרוני לא מתלבשת לבד, לא אוכלת לבד בשעות הפנאי משחקת בפלאפון או במחשב (כמו האחים הגדולים שלה).
עם סיום מפגש האבחון עם רוני, קבענו שלי ואני מפגש נוסף, מפגש סיכום – שבו יינתנו ממצאי האבחון וייקבעו מטרות הטיפול.
היא נכנסה כעבור יומיים לקליניקה למפגש הסיכום. מתיישבת בכסאה ומחכה לשמוע ממני על תוצאות האבחון ומטרות הטיפול. במהלך השיחה שוב הגענו לנושא התפקוד היומיומי בבית ולתלות של רוני בה- שתאכיל אותה, שתלביש אותה.
שאלתי: "זה מפריע לך?", ענתה: "היום כבר כן. פעם היא הייתה הדובשנית שלי, ורק לא רציתי שתתאמץ, רציתי לפנק אותה שלא יהיה לה קשה. היום זה כבר אחרת...אני רוצה לשנות ולא מצליחה".
"מה מפריע לך לשנות?"- שאלתי.
שלי מיד ענתה "עם רוני אני מרגישה שפספסתי, ושאני חייבת להשלים את החסר. כבר שנים אני מנסה להשלים, לפצות..."
"למה את מתכוונת?"
"יומיים אחרי שנולדה חזרתי לעבודה. הייתי חייבת. אני עצמאית ולא יכולתי להרשות לעצמי לא לחזור ללקוחות שלי. כל פעם כשהייתי חוזרת הביתה, הייתי מרגישה נורא, אמא מזניחה, והייתי יושבת איתה שעות עליי, רק כדי שתרגיש אותי. כשגדלה טיפה, הרגשתי שאני חייבת לדאוג לכל מחסורה- הרגשי והטכני. הגעתי היום למצב שאני עושה לה הכל- מלבישה אותה מאכילה אותה, אבל... זה כבר לא מתאים לי".
"אז אל תאכילי אותה, ואל תלבישי אותה" הצעתי.
"אני לא מסוגלת, זה משהו שקורה לי מבפנים".
כשראיתי שהיא רוצה לעשות שינוי אבל לא מצליחה, הצעתי לה לחשוב אחרת.
"עד היום היית רגילה לעשות בשבילה הכל, כדי לפנק, כדי לעזור, כדי להרגיש שאת שם. אבל מי אמר שזה ה"פינוק"? מי אמר שרק אם את מאכילה או מלבישה אותה את שם בשבילה. ייסורי המצפון שלך והצורך להשלים את החסר יצר דינמיקה כזו ביניכן, שבה רוני מטופלת על ידך 24/7".
"תגידי, אם רוני הייתה מתלבשת לבד, אוכלת לבד ולא מבקשת את עזרתך, האם היית מרגישה צורך לעשות זאת בשבילה, רק כדי להיות קרובה?"
"לא! ", ענתה שלי "הייתי שמחה להיות קרובה אליה בדברים אחרים. אבל אני לא מצליחה להתנתק מזה".
הסברתי לה את הדינמיקה ביניהן ותוך כך, הגיעה שלי להבנה מה עליה לעשות. בעיקר היא הרגישה שנפתח לה פתח לשינוי גישה ומשהו חדש וטוב מתחיל.
שבוע אחר כך, נכנסה קורנת למפגש וסיפרה שרוני מתלבשת לגמרי לבד ואוכלת לגמרי לבד. "איזו הקלה, חזרתי להיות באמת אמא ולא אמא שמונעת ממנוע סודי ומעייף של ייסורי מצפון".
אחר כך הוסיפה: "הגעתי לריפוי בעיסוק, אבל לא דימיינתי איזו מתנה אקבל בדרך... תודה!"