פוווו.... מותר להגיד "לא!", לא שחשבתי שלא, אבל הרבה פעמים להגיד "לא", בא עם קווץ' פנימי כזה.
אתמול, בבת אחת הבנתי איזה תהליך עשיתי בשנים האחרונות.
קורונה טיים.
אני אמא. 5 ילדים בבית. סגורים חודשיים בבית, 24/7 ביחד.
של צהלות וצעקות,
של ארוחות ובישולים,
של למידה מרחוק ומקרוב,
של יצירתיות שלהם,
של יצירתיות שלי (מה לבשל היום?),
של גילויים מחזקים ומחלישים,
של כעסים,
של ריבים,
של צחוקים
ושל הרבה דברים טובים והרבה פחות.
אז מה היה אתמול?
יצאתי עם הילדים לנשום טבע סביב המושב שלנו... הילדים רצו שאקנה להם משהו, והתפתח דיון של: "נו אמא, בבקשה... תקני לנו".
לא התאים לי והתלבטתי עם עצמי (וכנראה ההתלבטות היא מקור העניין), ואמרתי להם "לא". הם חפרו (כל אחד בתורו ובסגנונו), ואני המשכתי ואמרתי "לא". והם המשיכו והמשיכו- ואני, נהייתי בטוחה ב"לא" שלי.
בסוף, הפסקתי את הדיון, הפעם בצעקה.
וזהו.
ציוץ לא היה אחרי.
הבוקר קמתי וחשבתי לעצמי....
איזה נס היה לי להכיר ולחיות ולנשום את גישת שפר.
וליפול ולקום ולדעת שמחר יום חדש (או בעוד דקה...). ומותר לי להגיד "לא". ומותר להם לשמוע "לא". וזה בסדר גמור.
אולי את כזאת מבטן ומלידה ואת לא מבינה על מה אני מדברת, אבל אני לא הייתי.
זכות.