היא הייתה בהלם. אם רק הייתי יכולה לצלם את הפנים שלה...
הם הגיעו למפגש אבחון בריפוי בעיסוק. הבן, כמעט בן 4 הופנה בשל סרבול מוטורי, חולשה וקשיים במוטוריקה עדינה.
הוא ישר התיישב בכיסא, התנצלתי בפניו שאצטרך לדבר עם אמא שלו כמה דקות ורק אחכ אתפנה אליו. הוא ישב בסבלנות וחיכה. פעם אחת קם לאמא ומיד חזר לשבת ליד השולחן. היא אמרה לי שהיא המומה מההתנהגות שלו, אף פעם לא ידעה שהוא יכול לשבת, פשוט לשבת ולחכות.
בהמשך הפגישה הוא שיתף פעולה באופן מדהים. כל משימה ביצע בשמחה גם כאשר התקשה. האם שוב הייתה בהלם.
בסוף המפגש, לפני שיצאו, היא אמרה "אין לי מושג מה עשית לבן שלי, אבל אף פעם הוא לא שיתף ככה פעולה, עם אף מטפל".
"לא עשיתי שום דבר מיוחד" אמרתי ובאמת התכוונתי לכך.
נפרדנו.
היום היא הגיעה למפגש סיכום אבחון, ומיד אמרה "אני בהלם ממה שהיה שבוע שעבר- בחיים לא ראיתי אותו ככה. בבית הוא מרביץ, צועק, קם מלא פעמים בזמן האוכל, מעיף דברים... לא מסוגל לשבת ליותר מדקה".
שאלתי אותה אם היא הרגישה שעשיתי משהו מיוחד, " לא יודעת" היא אמרה.
"לא עשיתי שום דבר מיוחד. לא פיזרתי שום אבקת פיות, רק התייחסתי אליו כמו אל כל מטופל שמגיע אליי לאבחון. וההתנהגות שהוא הראה באבחון מראה לנו שיש לו יכולת כזו שמסתתרת מתחת לאי היכולת".
הרגשתי שהיא רוצה ממש להסכים איתי, אבל לא מצליחה. איך אפשר להסכים כשהיא רואה התנהגות אחרת לגמרי בבית?
"תגידי" שאלתי, "מתוך שלושת ילדייך, כמה נפח הוא תופס בבית?"
"80%" ענתה.
"אז למה שישנה את התנהגותו... תראי כמה הוא מרוויח מההתנהגות שלו. אבא ואמא מתעסקים איתו הרבה יותר משאר הילדים, שווה או לא שווה?"
"שווה"
"את רוצה להתחיל לשנות את זה?"
"כן. אבל אני לא יודעת איך".
אז תתחילי במשהו קטן. תיזכרי שהוא יכול, יכול הרבה יותר ממה שאת רואה, כמו כשהיה פה. כשאת תעלי את הציפיות שלך ממנו, יהיה לו שווה להוכיח לך שהוא יכול".
"זאת עבודה..."
"נכון.. אבל עבודה שווה. ללדת אותו מחדש".