בס"ד
כבר שנים אני עורכת קניות באון ליין ומוותרת על החוויה האנתרופולוגית של לקנות בסופר.
ביום חמישי, אחרי המון זמן, נכנסתי לסופר לקנות כמה דברים ונקלעתי לסיטואציה מוכרת מאוד מהתרבות שלנו. אומנם מוכרת, אבל כל כך כואבת.
בעודי עומדת בתור לקופה, קיבלה הקופאית שיחת טלפון, ומאחר שאסור לה לדבר בטלפון בזמן המשמרת היא ענתה לשיחה ושוחחה דרך הרמקול.
"שלום, זו המחנכת של הבת שלך..." אמרה המחנכת בקול מורתי פלוס "רציתי לדבר איתך על משהו שמאוד מפריע לנו, גם לי וגם לתלמידים בכיתה- את לא מרשה לבת שלך להגיע לכל מיני פעילויות, במסגרת ביה"ס ואחרי שעות ביה"ס, והיא יוצאת מהחברה".
הקופאית מתנצלת ואומרת: "תראי, יש לי סיבה, היא לא חוזרת הביתה בזמן, היא לא מקשיבה לי, גם אחרי בית ספר היא לא חוזרת מיד".
המחנכת מצידה אמרה: "את חייבת לתת לה ללכת לפעילויות. תראי מה נעשה- תשלחי אותה ואנחנו נדאג שחברה תלווה אותה".
האמא ענתה: "אבל סוער בחוץ".
המחנכת אמרה "לא סוער. תרשי לה".
הפרצוף של האמא הסביר הכל.. היא לא רוצה לשלוח את הבת שלה מכל מיני סיבות, והמחנכת מכריחה אותה לעשות משהו שהיא לא רוצה.
"תתקשרי אליה עכשיו ותגידי לה שאת מרשה לה לבוא היום", דרשה המחנכת.
"טובבבבב, אני אתקשר אליה" אמרה הקופאית בכעס ועלבון.
הסתיימה השיחה, והקופאית התקשרה לבת שלה וכעסה עליה "תפסיקי לארגן לי שיחות טלפון, ובטח לא באמצע העבודה. את יודעת שאסור לי לדבר".
"אני מרשה לך ללכת ולחזור ב 18:30, בדיוק".
לא שמעתי מה הבת אמרה אבל מיד שמעתי את האמא אומרת "אז בשבע, שמעת אותי???".
ואני עומדת שם, המומה, מהטון של המחנכת, מהדברים שאמרה ואיך שהיא אמרה אותם. המומה מהאמא, אישה פשוטה שרק רוצה לחנך את הבת שלה כמו שהיא רוצה וכמו שהיא חושבת, אבל זה לא מספיק טוב לסביבה.
באופן מיידי, חשבתי על כל ההורים שחוו וחווים טיפה מגישת שפר ההגיונית והמחזקת שמאפשרת להם לעמוד זקופים מול כל נפלאות התרבות שלנו. להיות בטוחים בהורות שלהם, לפעמים נגד כל הזרם.
המפגש הראשון בחוג הורים עוסק באיך איבדנו את הבטחון שלנו בסמכות. זה היה שיעור און ליין בשבילי.