אתחיל דווקא מהסוף. היא קמה נרגשת, ואמרה "את לא יודעת איך עזרת לי. אני מרגישה הקלה מטורפת".
אז מה היה בהתחלה?
אמא, לילד בן 3.5 שעבר אבחון בריפוי בעיסוק. בזמן האבחון האם סיפרה שהוא עדיין לא מתלבש לבד, לא מתפשט לבד ועדיין מפספס בלי סוף (על הספה).
כשנכנסה, שאלתי אותה על מה תרצה שנשוחח מעבר לתוצאות האבחון עצמו. והיא מי התחילה ואמרה: " הגדולות שלי פשוט גדלו לבד, אבל אותו, אני מרגישה שאני חייבת ללמד כל דבר, ואני לא מצליחה. דוגמא טרייה מהיום בבוקר- הוא ניסה לנעול מגפיים ולא הצליח (לא מפתיע) ואני ממהרת ואומרת לעצמי: הוא לא יודע כי אני לא לימדתי אותו...".
"מוזר" אמרתי "את הגדולות אמרת שלא לימדת, אז למה אותו צריך ללמד?"
לא יודעת, התפתלה. אחרי דקה של שתיקה ארוכה אמרה "נראה לי שיש לו קושי בהבנה".
"ואיך זה קשור לנעילת מגפיים?"
"לא יודעת"
"תגידי, אם בסוף נעילת המגפיים תבטיחי לו שוקולד, הוא יצליח לנעול?"
"כן"
"אז איך את מסבירה את זה?"
"הוא רוצה כשהוא יכול"
בינגו.
"אז הוא יכול להתלבש לבד?"
"אולי כן. אחרי שיצאנו ממך, ניסיתי לתת לו להתפשט לבד, והוא הצליח"
"מפתיע", צחקתי
"נכון" ענתה
"ממש לא מפתיע" אמרתי. "למה שלא יתפשט לבד? יש לו בעיה בידיים? 20 שנה אני מרפאה בעיסוק, פגשתי מאות ילדים, ורק ילד אחד התקשה באמת ללבוש חולצה. ולמד. למה שהוא לא יילמד?"
לאורך השיחה, בלטה תחושת הכישלון של האמא מול אותו ילד. אני לא מצליחה ללמד אותו. מולו, אני לא יכולה.
"תגידי, למי יותר כיף- למי שמלבישים אותו או למי שמתלבש לבד?"
"ברור שמי שמתלבש לבד. הוא עצמאי. בוגר"
"אז, למה הוא לא מתלבש ומתפשט לבד, אם זה לא כיף לו?"
"שאלה טובה ..." הירהרה.
ואז, הסברתי לה את הדינמיקה ביניהם. היא הבינה מיד. מדי פעם לקחה נשימה עמוקה.
ראיתי שבעקבות השיחה היא לקחה על עצמה לשנות את ההסתכלות שלה על הילד הזה, שלא מבין ולא יכול. הוא יכול, כשהוא רוצה. ולכן לא משנה אם אלמד אותו או לא, הוא פשוט יכול.
אני רק צריכה לאפשר לו.
הרגשתי שנטעתי עץ, שפירותיו יבשילו בקרוב מאוד.
טו בשבט שמח.
אפרת יוגב