ולדמיין שהילדים היו יוצאים רק עכשיו לחופש.
היינו מנקים ונוסעים לטייל, טיול במזג אוויר מושלם. לוקחים חמץ אחרון לפיקניק ועוד כמה פינוקים. ואז, היינו מגיעים לליל הסדר, כנראה בלי נשימה, מיליון דברים אחרונים, אורזים ונוסעים לסבא וסבתא, נפגשים עם המשפחה.
אם...אם...
אבל לא.
איזה מצב הפוך.
פסח מתקרב, הילדים כבר 3 שבועות בבית... מלא פוסטים שאני קוראת כותבים על זמן משפחתי של גיבוש וכיף. וכל פעם שאני קוראת כזה פוסט יש לי קווץ' בלב.
כי אצלי זה לא ככה.
תמיד הילדים לא מקשיבים, אבל עכשיו זה בטורבו.
תמיד אני עם ייסורי מצפון- כל הזמן דורשת מהם- אבל עכשיו מרגישה שזה בטורבו. הבית על גלגלים, פסח מתקרב ואף אחד מהם לא עוזר לי- במקרה הטוב מישהו זורק לאוויר "עוד שנייה, אמא" ובמקרה הפחות טוב אך אחד לא מגיב. ואני מוצאת את עצמי שוב ושוב ושוב מבקשת עזרה או מוותרת ועושה בעצמי- כי טובות אני לא צריכה מאף אחד.
תמיד הם רבים, אבל עכשיו זה בטורבו, כנראה יותר מדיי זמן ביחד, ואני כבר על הקצה.
תמיד הם במסכים אבל עכשיו בטורבו. לא מצליחה לנתק אותם- זום, וואטס אפ. נטפליקס. כל הזמן עם טלפון ביד או מול מחשב.
הצילו!!!!
מה עושים?
מה עושים?
יש לי הצעה קטנה בשבילך.
אם זה המצב ואין לנו מושג כמה זמן הוא יימשך- את יכולה לעשות שינוי. רק את.
לשלוט על ההתנהגות של הילדים, אין לנו שום דרך, לצערי- לא לי ולא לך. אבל לשנות בעצמך, אפילו משהו קטן את יכולה.
תבחרי משהו אחד שקשה לך איתו-
ועכשיו, בינך לבין עצמך תחליטי מה את רוצה.
האם את מעדיפה לכעוס ולהתפוצץ או להישאר רגועה מבפנים (גם במחיר שמה שביקשת לא ייעשה או לחילופין שתצטרכי לבקש שוב ושוב ושוב).
אגלה לך סוד. בימים האחרונים החלטתי אני, שלא משנה מה קורה בגזרתם, אני בנחת. באים לעזור או לא באים, אני בנחת. מקשיבים או לא מקשיבים- אני בנחת.
מרגישה שיפור עצום באיכות החיים.
השאר כבר יסתדר.
אני בטוחה.
כדאי לך גם.