הטבעת מתהדקת בחוץ, סיר לחץ בבית- אני נחנקת.
לא מספיק שהם כל היום בין הרגליים שלי, אני לא מספיקה לעבוד, לא מספיקה לנקות לפסח שום מדף, מכינה אוכל לגדוד שלא יודע מה זה שובע, לא מוצאת פינה של שקט, כולם צריכים אותי- רק משהו קטן... "אמא", "אמא", "אמא", "אמא"- עם הכל אני מסתדרת, פחות או יותר, אבל מה שמוציא אותי מהכלים זה צמד המילים "משעמם לי", לא מסוגלת להעסיק אותם כל הזמן, משתגעת.
היי, רגע, מי אמר שאת זו שצריכה להעסיק אותם?
בואי נעשה קצת סדר, בראש ובלב.
נכון, תקופה קשה, מאתגרת, לוחצת ומדאיגה. גם אותנו וגם את הסובבים לנו. יש דברים שלא נתונים בשליטתנו ויש כאלו שדווקא כן.
את יודעת מה בעיקר נתון בשליטתך? הפרשנות שלך...
המצב נתון, אנחנו בבית... ומי יודע עוד כמה זמן נצטרך להיות כך. עם העובדות לא ניתן להתווכח. עם מה כן? עם ההסתכלות שלנו והפרשנות שלנו על העובדות.
הילדים שלנו יכולים ויודעים להעסיק את עצמם מעולה. בכל גיל.
אבל אנחנו, הרגלנו את עצמנו ואותם להיות לשכת התעסוקה שלהם- לדאוג להפעלה, ליצירה, לארגן להם את הזמן. אבל מי אמר שכך נכון? ומי אמר שכך צריך?
נקלענו לסיטואציה הזו, אבל בואו ננסה לשנות את הפרשנות שלנו.
מה קורה לי כשהם מכריזים "משעמם לי"?
האם אני מיד מופעלת, מתוסכלת ומנסה למצוא את ההפעלה הבאה?
או שאני יכולה לחשוב לעצמי אחרת- הם יכולים להעסיק את עצמם, מותר להם להשתעמם, זה שלהם ולא שלי?
ברגע, שאשנה את המחשבה שלי ואבין ש"המשעמם לי" הוא רק הכרזה שלא מחייבת אותי לפעול, אלא הזדמנות להסתכל על הילד שלי באור אחר, ולראות שהוא באמת גדול ויכול להיות אחראי על הזמן שלו- ומתוך השעמום שלו הוא יכול ליצור דברים נפלאים בהחלט, ללא עזרתי- אתן לי ולו מתנה ענקית.
אז אם כבר סגר... בואי נסגור את לשכת התעסוקה שלנו, וניתן להם להפיק את המיטב מהתקופה הזו.